פסק-דין בתיק ת"א 1725-07

מבוא וטענות הצדדים בתמצית

1.         לפניי תובענת בני הזוג שרון כנגד הנתבעת, בגין נזקים גופניים ונזקים נפשיים, עקב מעשה תקיפה שארע ביום 30.11.06,ואשר בגינו הורשעה הנתבעת בהליך פלילי שהתנהל כנגדה.

2.         לטענת התובעים, עת חזרו הם בצהרי יום 30.11.06 מקניות ובנסיבות המתוארות בכתב התביעה, תקפה הנתבעת, שהינה שכנתם המתגוררת באותו בנין, את התובע "נעצה את ציפורניה בידו השמאלית... ונשכה בחוזקה את פרק האמה השמאלית עד זוב דם." (ר' סע' 9 לכ"ת).

            עוד נטען  , כי התובעת אשר עלתה אף היא לקומה הרביעית אחרי התובע "היתה עדה לסוף אירוע התקיפה וכאשר ראתה את הנתבעת תוקפת את בעלה נאחזה בחרדה קשה מאחר וכל אירועי התקיפה הקודמת אותה חוותה בעבר מידי הנתבעת, צפו ועלו וגרמו לפתיחת הפצעים הישנים." (ר' סע' 10 לכ"ת).        

3.         הנתבעת בכתב הגנתה טענה, בין היתר ובתמצית, כי כתב התביעה נועד לחפות על הוצאת לשון הרע שהוצאה על ידי התובעים כלפיה, בגינה הוגשה על ידה תביעה לבית משפט זה (ת"א 6392/06). לדבריה התובעים היו מודעים לעוולתם זו ויצרו פרובוקציה מכוונת, ניהלו כנגדה מסע הכפשות.

            עוד טוענת הנתבעת, כי באירוע מיום 30.11.06 הותקפה היא על ידי התובע, נחבלה ברגלה הימנית ובידה השמאלית וטופלה בבית החולים "מאיר". עוד מכחישה התובעת כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין האירוע ולשיטתה לא נגרמו לתובעים נזקי גוף כלשהם ולחילופין יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת ומלאה.

הליך פלילי שהתקיים

4.         כנגד הנתבעת הוגש כתב אישום בעבירה של תקיפה חבלנית בגין האירוע מיום 30.11.06 (ת"פ (כפ"ס) 2323/07).

5.         בית המשפט בהכרעת דינו מיום 9.7.08 מצא, כי המאשימה עמדה בנטל הראיה והרשיע את הנתבעת בעבירה של תקיפה חבלנית בהתאם לסע' 380 לחוק העונשין. (ר' נספח ד' לתצהיר התובעים).

6.         הנתבעת הגישה ערעור הן על הכרעת הדין והן על העונש שנגזר עליה. בדיון שהתקיים בפני ערכאת הערעור ביום 5.5.09 חזרה בה ב"כ הנתבעת מערעורה לענין הכרעת הדין. בית המשפט של ערעור מצא להקל בעונשה של הנתבעת באופן שהמאסר בפועל שהוטל עליה למשך 6 חודשים בעבודות שירות הועמד  על 4 חודשים. (ע"פ (מרכז) 1406-12-08).

הליך אזרחי שהתקיים

7.         עקב אירוע תקיפה בשנת 2000 במסגרתו תקפה הנתבעת את התובעת הוגשה על ידי האחרונה תובענה לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 4626/04).

            בית המשפט בפסק דינו מיום 31.12.09 מצא לקבל את התביעה והורה לנתבעת לפצות את התובעת וכן את התובע (כאן) ואת ילדיהם בסכומים כפי שנפסקו בסע' 26 לפסק הדין. (ר' ת/1).

8.         ערעור על פסק דין זה שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז נדחה באשר לקביעת בית המשפט השלום אשר קיבל את חוות דעת המומחה הפסיכיאטרי והעמיד את נכותה של התובעת על 10% בגין תסמונת בתר חבלתית. בית המשפט מצא להתערב באשר לסכום הפיצוי הכולל שנפסק לתובעת והעמידו על הסך של 95,000 ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין                       (ע"א 24370-02-10; ר' נ/6).

משמעות פסק הדין בפלילים

9.         בהתאם לסע' 42 א' לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין במשפט הפלילי קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם לצורך המשפט האזרחי שלפנינו, בלי שהנאשמת (הנתבעת) רשאית להביא ראיה לסתור ממצאים או מסקנות אלה.

י. קדמי בספרו "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" חלק שלישי, תש"ע - 2009 מציין, כי בהתאם להוראת סע' 42 א' לפקודת הראיות משמש פסק דין פלילי (הכרעת דין) כראיה במשפט אזרחי. בהתאם לסעיף זה מתקבלים כראיה "הממצאים והמסקנות" של פסק הדין הפלילי "לאמור גם הממצאים העובדתיים המבוססים מטבע הדברים על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי; וגם המסקנות המשפטיות המתחייבות לדעת בית המשפט שנתן את פסק הדין הפלילי מן הממצאים האמורים" (שם, 1560).

10.        סעיף 42 ג' לפקודה אינו מתיר לנתבע להביא ראיות לסתור "אלא ברשות בית המשפט מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין." מקום שבו לא ניתנה רשות כאמור, נותר פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה, בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו, על כל המתחייב מכך. (קדמי לעיל, 1563).

11.        בהתאם להחלטת כב' השופטת נ. שעשוע מימון מיום 11.10.09, נדחתה בקשת הנתבעת לאפשר לה להביא ראיות בשאלת האשם התורם ובית המשפט אף לא מצא שום הצדקה להתיר לה הבאת ראיות לסתור וזאת בהעדר כל עילה לחרוג מהנחיית המחוקק בסוגיית ההליך האזרחי העוקב להליך הפלילי.